מיין שטעטעל יאנוב-לובלסקי 

עדותה של חנה אלמגור ז"ל  -לבית אייבושיץ 

 

 

אמי, חנה, באה ממשפחת פינק. היא נולדה ביאנוב-לובלסקי שבפולין בשנת 1931  לפינצ'ה ברוכה (ברכה) אייבשיץ  (Ejbuszyc)  וזאב פינק ואח"כ נולד להם בן נוסף- צבי ׁ(הירש-מאייר). בן נוסף יעקב, בן 9 חודשים נפטר בסיביר בשנת 1940 . אביה של פינצה , הירש מאיר אייבשיץ היה איש אמיד, סוחר גדול שנוסע הרבה לחו"ל, היה עושה אמבטיות בצ'כיה וכו'.

כשהתאלמן מאשתו הראשונה מיד שודכה לו אשתו השניה. הוא בנה שני בתים גדולים ביאנוב לובלסקי שם גרו כל המשפחות של ילדיו. הוא השאיר נדוניה גדולה לבנותיו כי הוא היה עשיר וכך חיתן את פינצ'ה עם זאב שבא ממשפחה פשוטה בטרנוגרוד Tarnogrod. הירש מאייר מת כנראה ממחלת הסוכרת.

 

הסיפור של אמי חנה:

ב- 1939 בסתיו, לאחר כניסת הגרמנים לפולין נהרס ביתם של הוריה, פינצ'ה וזאב בהפגזות הגרמנים, המשפחה מחליטה לברוח מזרחה. סבתי מספרת שבזמן הפגזה כולם ברחו מהבית בהתחלה לתעלות שהיו חפורות סביב הבית, אבל גם שם נפלו רסיסי פגזים והיה ברור שזה לא מקום בטוח אז הם המשיכו לברוח ליערות שסביב יאנוב לובלסקי שהייתה מוקפת יערות. חנה שהייתה אז בת שמונה, ברחה יחפה ורק עם חצאית שלחלק העליון הייתה תפורה גופיית בד לבנה עליה היה נהוג ללבוש עוד חולצה, כך שהיא הייתה בלי נעליים ואפילו בלי חולצה. בדרך ליערות היא זוכרת שהם עברו שדה של חיטה קצורה והיה לה מאד דוקר ללכת יחפה על קצוות החיטה הקצורה, אז אימה פינצ'ה נתנה לה את הנעלים שהיו כמובן גדולות עליה כדי להקל עליה.   ביער הם העבירו לילה ולמחרת אביה זאב חזר לעיר במטרה להביא  אוכל ובגדים. זאב היה בעל בית דפוס בעיר שמשני צדדיו דלתות פלדה כבדות. כשהוא פתח את הדלת, דפי הנייר שהיו מאוחסנים שם נדלקו מהחום שהצטבר בהפגזה ובעצם הכל נשרף. בצמוד לבית הדפוס הייתה חנות ממתקים של שרה איבושיץ אחותה של פינצ'ה שהייתה נשואה למלך אייבושיץ בן דודה,  משם הצליח זאב להוציא מעט ממתקים בריח מעושן מהשריפה, ולקח עגלה סוס ועגלון שיסיע את המשפחה הלאה. בעגלה שזאב הביא הם ברחו מיאנוב לובלסקי פינצ'ה בהריון עם יעקב , זאב, הילדים חנה וצבי ועוד משפחה יהודיה מיאנוב (ששילמו לה כדי שתצטרף)  שהאם שם הייתה מיילדת  עם בעלה ו3 ילדים (בן בת גדולה ובת קטנה בת כ- 9). הם נסעו לטרנוגרוט (TARNOGRUD) להוריו של זאב. כאן פינצ'ה לא רצתה להישאר ורצתה להגיע לאחיה  יחיאל שגר בקובל באוקראינה. (היו לה 13 אחים ואחיות). קובל נשלטה ע"י פולין ונכבשה בשלב הזה כבר  ע"י הרוסים. סבא שלה (אבא של זאב ) לקח אותם בעגלה עד לתחנת הרכבת שהייתה בעיירה קרובה. וכשפינצ'ה כרעה ללדת הם עצרו בכפר פולני ושם נולד יעקב.  אבא של זאב פינק בא עם עגלה וסוסים לכפר בו נולד התינוק במטרה להחזירם לטנרנוגרוד שם הוא גר,  אבל זאב סרב כי פחד מהגרמנים ושלח אותו חזרה. בדרך חזרה הוא נתפס ע"י הגרמנים הם לקחו לו את העגלה והסוסים ורצחו אותו. זאב  והמשפחה  הגיעו לקובל בחורף 1939 (הם התחילו לברוח בספטמבר) והדוד יחיאל איבשיץ שהיה אמיד נתן להם חדר בביתו לגור בו.  חנה  נשלחה לבי"ס שלימדו שם ביידיש וצבי היה קטן ונשאר בבית. בקיץ הרוסים לקחו את ילדי בית הספר למחנה קיץ שם ניסו להפוך אותם לקומוניסטים צעירים (קומסומולצים). אמי חנה נהנתה במחנה הזה כי היה שם אוכל וילדים בני גילה.  אבל מאחר והם היו פולנים ולא אזרחים רוסיים של אוקראינה (לכן אויבי הקומוניסטים) אספו אותם לרכבות משא והגלו אותם לסיביר. בהמשך חנה הוצאה ממחנה הקיץ ע"י 2 חיילים רוסיים והצטרפה לזאב פינצ'ה צבי והתינוק לרכבת לכיוון סיביר. ברכבות לא היו מי שתייה לא חלב טרי ולא תנאים סניטריים טובים והתינוק יעקב שהיה בן 9 חודשים חלה בדיזינטריה. בסיביר הם ירדו בתחנת ASINO והגיעו לכפר בשם איטטקה (ITATKA) שלידו  ושם חנה זוכרת את אימא שלה חוזרת מבית החולים באיטטקה, לשם לקחו את אחיה התינוק, עם הכרית שבה הוא היה עטוף ריקה-אחיה התינוק נפטר שם. באיטטקה הם גרו בצריפים שהיו חלק ממחנה פליטים. היו שם מתנגדי משטר ואסירים פוליטיים- וזה מה שנקרא שנים מאוחר יותר- הגולאגים. במחנה היו עד 1941 כשהגרמנים תקפו את רוסיה. חנה למדה שם בבי"ס רוסי . ב- 1941 הגרמנים פלשו לרוסיה ואז המעמד שלהם השתנה, הם כבר לא אויבים ולכן השתחררו. לפינצ'ה נודע שאחותה שרה נשלחה להרי אורל לכן הם יצאו לשם  ופגשו אותה בכפר דיחטיארקה (Dichtiarka)על יד סברדלובסק (Sverdlovsk). בכפר הם גרו עם שרה ובעלה מלך  עד שהגרמנים התחילו להתקרב ונהיה מסוכן ואז הם ברחו עם מלך ושרה מזרחה ודרומה לקירגיזיה ברכבות משא. בשלב מסוים בדרך פינצ'ה הורדה חולת טיפוס מהרכבת , זאב בעלה  נעלם, עזב אותם, והילדים חנה וצבי נשארו עם שרה ומלך והמשיכו לקירגיזיה. (עדין 1941). הרבה זמן לא ידעו האם פינצ'ה חיה או לא.  (זאב הכיר אח"כ אשה רוסיה-יהודיה והגיע ארצה איתה , כנראה לכפר ויתקין או בית ינאי שם היה לו קיוסק לעיתונים. ידוע שהייתה לו בת שנפטרה ואשתו נפטרה גם לפניו. ידוע גם שהיו לו עוד 2 אחים שהגיעו לארגנטינה). הרכבת שבה נסעו הייתה נעצרת פעמים רבות כדי לאפשר לרכבות צבא לעבור ואחרי מספר חודשים. הם הגיעו לעיר בשם ARAVAN  פינצ'ה  הייתה חולה בסכנת חיים (בבית חולים חשבו שהיא מתה וכיסו אותה בשמיכה אבל אחות ניגשה לקחת אותה לחדר מתים ואז היא פתחה עיניים...) אבל היא הבריאה והתחילה לחפש אותם ומצאה אותם בקולחוז בשם ארוואן  ARAVAN שם היו פליטים יהודים רבים (לא ברור איך היא הצליחה למצוא אותם אחרי חודש-חודשיים). אמי חנה זוכרת שגם שם הקימו בי"ס ושוב למדה קצת אבל היא גם זוכרת רעב תמידי, כי לא היה אוכל. היא זוכרת שלמשל בכלל לא היה מלח והם אכלו דייסות מקמח ומים בלי מלח (ממש כמו דבק) או פיתה מהקמח אבל בלי מלח –האוכל הזה היה מגעיל אבל כשרעבים אוכלים הכל. כולם  סבלו חרפת רעב ולכן החליטו לעבור לעיר המחוז אוש (Osh). מלך מצא עבודה כנגר ועבר ראשון עם שרה לשם.  אח"כ פינצ'ה הלכה כמה לילות (בלילות ) ברגל לאוש לבדוק את המצב שם,  ראתה שתוכל לחיות שם ועברה עם הילדים לשם. הם גרו אצל אוזבקים שגרו בין העיר הישנה והחדשה. האוזבקים גרו בבית עם חצר , והיו בחצר כמה מחסני חימר שבאחד כזה פינצ'ה והילדים גרו. המים עברו בתעלות מחצר לחצר ובהם בישלו ואותם שתו. הילדים האוזבקים התייחסו רע מאד ליהודים קראו להם בשמות (שרצ'קה, ז'ידובקה וכד'). באוש  היו יותר פליטים יהודים,  הייתה ממש קהילה והקימו בי"ס יהודי שלימד בפולנית. הם נשארו שם עד  סוף המלחמה ב- 1945 , עדין היה רעב , לא היו בגדים ולא היה אוכל, היו הקצבות של למשל 100 גר' לחם לנפש (חנה זוכרת שהלחם היה כבד ו- 100 גר' היה בעצם חתיכת לחם מאד קטנה... ) ועם זה היה צריך להסתדר.  פינצ'ה אח"כ קבלה עבודה בבית יתומים יהודי באוש והם עברו לשם. (מגורים זה בעצם מיטה גדולה ששמו לפינצ'ה והילדים במטבח. בבית היתומים היו עוד 2 חדרים שם גרו היתומים היהודים . כאן היה יותר אוכל בארוחות מסודרות. אוש הייתה מקום מאד יפה אבל מאד לא מפותח, מבחינת כבישים בתי ספר וכו', ולכן כשנגמרה המלחמה הם רצו לחזור לפולניה ממנה הם הגיעו. בשלב זה הם עדיין לא ידעו על השואה ומה קרה בפולניה, כל מה שהם רצו היה לחזור ולהתאחד עם המשפחה בפולניה. שוב נסעו חודשים ברכבות (שרה , מלך,  פינצ'ה והילדים עם הרבה מאד פליטים שרצו לחזור לפולניה).  וכשהגיעו לפולין נודע על השואה ושלא נשארה משפחה. לא היה מה לחזור ליאנוב לובלסקי כי לא היה בית ולא משפחה ששרדה שם. בפולניה הם גרו בשצ'צ'ין  (עיר גרמנית גדולה שצורפה לפולניה אבל לא הופצצה ע"י הגרמנים כי הייתה עיר גרמניה ולכן הבתים שם נשארו שלמים). כאן הם גרים בבית גרמני שננטש ע"י הגרמנים. כאן לא הלכו לבי"ס. אחרי כחצי שנה התחילו לארגן עליה של קבוצות של ילדים וצעירים. הם עברו קודם להיידנהיים שם חנה הלכה לבי"ס. פינצ'ה לא עבדה והם חיו מתמיכת אונר"א. שם הם גם פגשו מספר מועט של אנשים ממשפחתם ששרדו את אימי השואה: נמצאה כרמלה אחותה של פינצ'ה , וחוה בוקובסקי האחות של הלן, שהסתתרו אצל אוקראינים. שרה ומלך נשארו ב- VRODSLAV. מאחר ולא היה להם מה לחפש בפולין כי לא נשאר להם שם לא בית ולא משפחה, הם התחילו לדבר על לצאת לארה"ב או פלסטינה או אוסטרליה. פינצ'ה שמעה שיש תכנית להעלות ילדים בעליית נוער מגרמניה לארץ,החליטה לעבור לגרמניה, את חנה הבריחו השליחים מפולין לגרמניה שם נשארה במחנה ברגן בלזן בעצם בצריפי מחנה צבאי ענק  שהיה עכשיו מחנה פליטים ושם למדה חנה עברית ואת המקצועות הרגילים- חשבון והיסטוריה והכל בעברית.. היא נשארה  שם שנה וחצי והאמריקאים ואונר"א דאגו לה. חנה ושאר הילדים בקבוצה חיכו לקבלת אשורי כניסה לגאליים זמן רב. פינצ'ה עם צבי גרה עם אחותה שרה בורודסלאב. מברגן בלזן שם ישבו שנה וחצי עברה חנה עוד לברלין ורוזנהיים ומשם עלתה אמי חנה ב-17.4.1948 בהפלגה באוניה "קדמה" לארץ דרך נמל מרסיי שבצרפת.

 לחנה הורידו בתעודת הלידה שנתיים כדי שתחשב ילדה ותקבל אישור לגאלי לעליה לארץ במסגרת עליית ילדים. צבי נשאר עם פינצ'ה בגרמניה כי היה קטן מדי לעליית הנוער. הם עלו באווירון ב-11.12.1948 . בארץ נשלחה חנה לקבוץ שדות ים והיא זוכרת שהיו לה חברות עם סיוטים מהמלחמה שהיו מתעוררות בצעקות בלילה . בקיבוץ היא פגשה קרובי משפחה (בלה ויחזקאל בהרב)  והם עזרו לה לעבור משדות ים שהיה קיבוץ צעיר שלא היה בו בי"ס , לשפיים שם היה בי"ס מסודר. למרות שהיו לה חוסרים  רבים בהשכלה תוך זמן קצר היא הדביקה את הכיתה ואפילו  הצטיינה ונהייתה כמו צברית מהר. ואז התחילה מלחמת העצמאות . ב-1949 הגיעו פינצ'ה וצבי למחנה עתלית שם עשו לצבי בר מיצוה. פינצ'ה  הייתה משותקת ביד בגלל שנשרפה כשהייתה ילדה ולכן לא יכלה לעבוד וחנה  הייתה חייבת לעזוב את הקיבוץ לעזור לה להתפרנס. פינצ'ה קבלה דירה בקרית מוצקין וחנה עזבה את ביה"ס  בכתה י"א  לעזור בפרנסה כפקידה. אח"כ היא עשתה קורס מזורז של חצי שנה למורים ולימדה בעכו עולים- היא קיבלה שתי כיתות  א' אותן לימדה מ - 8 עד 12 ו- מ12 עד 4. חנה פגשה את אבי אפרים אלמגור , נישאה לו ונולדו להם תאומות ובן. היא עבדה כמנהלת חשבונות עד גיל 70, היו לה חיים מאתגרים וטובים כאן בארץ, ומעולם לא רצתה לחזור ליאנוב לובלסקי, כי המקום התקשר אצלה לשואה שעברה שם על משפחתה הגדולה. חנה נפטרה בחיפה ב-7.3.2013 , מוקפת בבעלה ילדיה ו-11 נכדיה.

השואה במשפחת פינק-איבושיץ.

הסבא הגדול של חנה, הירש מאיר היה נשוי לשתי נשים: עם אשתו הראשונה חוה-אוה נולדו 9 ילדים גיטלה, גצל, רחל, מלכה, רוזה, יחיאל, שלמה רבקה ומניה.

גיטלה נישאה ללייזר בלומנקרנץ  ונולדו להם 5 ילדים : אווה, מניה, דישה, אלי ושרה. 

מניה דישה והוריהם גיטלה ולייזר ניספו בשואה. 

אווה נישאה לאברהם אדלר נולדו להם 2 ילדים לולק והנייק וגם הם כולם נספו בשואה.

היחידה ששרדה היתה שרה (סרנקה) שנישאה לפרד ליבמן . סרנקה למדה בוארשה ובתחילת המלחמה ברחה יחד עם אחיה אלי ובת דודתה הלה (מארל בעתיד)  לקובל ליחיאל (שם גם נפגשו עם פינצ'ה).  אלי עבד כרוקח ונקרא לטפל בחולה טיפוס נדבק ממנו ונפטר עוד בזמן מלחמה.

גצל נישא לאלטלה ונולדו להם 4 ילדים חוה , הלה, אלי ומלך.  חוה נישאה לתדיאוש בוקובסקי שהיה קומוניסט בנטיותיו. נולדו להם 2 ילדים אלה ואירנה. את המלחמה הם עברו ברוסיה ושרדו כלם. הלה ברחה עם סרנקה לקובל. אלי נישא לסלה כבר אחרי המלחמה והמשיכו לארגנטינה שם נולדו להם 3 ילדים. מלך נישא למלה נולד להם בן ושלושתם ניספו בשואה.

רחל לפני המלחמה כבר עלתה לפלשתינה עם בעלה בצלאל ורבה. לא היו להם ילדים. הם גרו בחיפה ונפטרו שם.

מלכה היתה נשואה למאיר בלטר והיו להם 3 ילדים יונתן חוה ואלי. מלכה ושני ילדיה יונתן וחוה ניספו בשואה. אלי נישא אחרי המלחמה ועבר לגור בקנדה שם נולדו גם ילדיו.

רויזה נישאה עם בחור ממשפ' אלבוים, נולד להם בן ושלושתם נספו בשואה.

יחיאל היה נשוי לשרה ורבה. הם חיו בקובל. הוא היה סוחר בעל חנות נעלים. היה אמיד היו להם 4 ילדים בלה, אידה אלי ובצלאל.  כשהגרמנים כבשו את אוקרינה הוא אשתו ושלושה מילדיו אידה אלי ובצלאל נספו בשואה. מהבנים אחד היה מגמגם ואחד חרש.  בלה עלתה ארצה נישאה לשלום אדלר-נשר נולדו להם 2 בנות שפרירה ודליה

שלמה נישא למניה ארליכסטר נולדו להם 2 בנות חיה וחוה- כולם נספו בשואה.

רבקה נישאה לאברהם פריד נולדו להם  5 ילדים מלך, חיה, אליהו, נתן ומשה כולם נספו בשואה.

מניה נישאה למרדכי ארליך נולדו להם 2 ילדים חוה ומוניק- כולם נספו בשואה.

לאחר מות אשתו הראשונה נישא הירש מאייר לאשתו השניה חנה  פיינגולד, ממנה נולדו 5 ילדים  פינצ'ה, כרמלה, בייריש, מלך ושרה.

פינצ'ה- סיפורה סופר כבר

כרמלה עלתה ארצה לפני המלחמה פה הכירה את בעלה ליאון הם נישאו ונולדה חנה'לה. בשנת 1939 נסעו לבקר את הורי בעלה ברומניה  שם הם עברו את המלחמה ואח"כ נסעו לגרמניה ומשם לאוסטרליה.

בייריש נלקח לעבודות כפיה במפעל לחומרי נפץ ב- Skarzysko שם נפטר.

מלך נישא לסלה צמח נולד להם בן מאיר- כולם נספו בשואה.

שרה נישאה למלך איבושיץ-סיפורה סופר קודם.

הירש מאייר נפטר בשנת 1930 עוד לפני המלחמה ממחלה (לב או סוכר).

ידוע גם על יעקב לייב איבשיץ אחיו של הירש מאיר ואשתו צייטל  וידוע שהיו עוד אחים שלא ידוע שמם- כלם נספו בשואה.