מיין שטעטעל יאנוב-לובלסקי 

צבי יליד העיר יאנוב לובסקי, נולד בשנת 1922, גדל ביאנוב עד שנת 1942.

צבי זוכר חוויה מיאנוב את חתונת אחיו אריה שהייתה ביום שישי בצהרים וחלקו ליקר ויין, אחרי החופה הייתה ארוחת ערב למשפחה, וכולם חגגו בשמחה רבה.

בשמחת תורה 1942, הגרמנים תלו מודעות שעד השעה 12:00 בצהרים העיר צריכה להיות נקייה מיהודים.

כולם צריכים ללכת לעיר ז'קליקוב כי שם הייתה רכבת בעוד שליאנוב לא הגיעה הרכבת ושם היה מקום האיסוף של כל יהודי האזור.

האסוף לקח קרוב לשבועיים ומשם נשלחו הטרנספורטים, אלוהים יודע לאן... כדברי צבי.

את הצעירים כמוני אספו והביאו לבית הכנסת אחר בזקליקוב, שאלו אותנו: "מי רוצה ללכת לעבודה?" כמובן שכולם רצו ללכת לעבודה.

אמרו לנו לעלות למכונות טרנספורט ושלחו אותנו למחנה בודז'ין, סבלנו מאוד, לא היה מה לאכול, אח"כ הפך המחנה למחנה S.S ושם קיבלנו מעט יותר לאכול, עבדנו במקום בכל מיני עבודות.

המקום היה אזור תעשייה של הפולנים, והפכו אותו לאזור תעשייה ליצור אווירונים, ובנו שם את הכנפיים לאווירוני "המסרשמיט".

ב – 42 כשהייתה המלחמה בין גרמניה לרוסיה הגיעו למקום טרנספורטים של טנקים

ושם תקנו אותם.

בסוף שנת 1943 עברתי למיידנק הייתי שם כ – 6 שבועות, ואח"כ לבירקנאו אושוויץ, מטהווזן, ולבסוף הגעתי למחנה ברגן בלזן, ושם היה סוף האדם – כדברי צבי.

הייתי אז בן 23 שקלתי 18 קילו, ב – 15/4/1945 השתחררתי ע"י הצבא בריטי, ומשם הביאו את צבי לריפוי בשבדיה, הוא השתקם שם במשך – 4 – שנים.

בשנת 1949 עלה לארץ, את אשתו שרה שגם היא מיאנוב פגש בארץ, התחתנו בשנת 1950.

סיפורה של שרה עד שנת 1942 הייתה ביערות יחד עם ההורים ועוד קרובים, פתאום שמעה את אמה צועקת, היא התקרבה ועד שנגשה ירו באימא שהחזיקה תינוק ביד, הגויים הכינו בור ואמרו לשרה אם לא תברחי כנסי גם את לבור.

שרה עלתה בשנת 1947 עם

לשרה וצבי – 2 – בנים ו – 5 – נכדים.

הבן אבי צדוק עובד במשרד עו"ד.

הבן חיים עובד במשרד של יעוץ לעבודות שיקום.