מיין שטעטעל יאנוב-לובלסקי 

חברי, בני יאנוב לובלסקי לדורותיהם, ערב טוב!

 

אני עומדת, מסתכלת וצופה על היושבים באולם ופשוט לא מאמינה שהצלחנו להגיע למעמד של קיום אזכרה ליוצאי יאנוב.

זה למעלה מ – 15 – שנה שלא התקיימה אזכרה לקדושי יאנוב, והנה יושבים פה בני הדור הראשון שחלקם הגיעו לארץ לפני המלחמה וחלקם הגדול ששרדו את המלחמה הנוראה הגיעו לאחריה ובזכותם  ובזכות כל הנוכחים כאן אנו מתחילים לקיים מסורת שאי"ה תמשיך בשנים הבאות מסורת של מפגש שנתי של בני העיירה שמטרת הנצחת המשפחות שנספו וסיפורה של העיירה שבה חיו משפחותינו שנים כה רבות.

חשבתי לעצמי אם היה עומד כאן היום אריה פפריקכן היו"ר המיתולוגי כיצד הוא היה פותח את האזכרה ויש כאן לשמחתי מספר רב של חברים שהיו נוכחים באזכרות בשנים עברו – אולי היה פותח ואומר ביידיש מיין טייערא או נזכא שטייטשא, או אני עם היידיש שלי המשובשת אונזרא שיטיטשא.

אלו מילים שבטוחה אני שנמצאות בד.נ.א של כל אחד מאיתנו.

המילה שטייטשא – לעניות דעתי היא מילת המפתח שהובילה אותי כחלק ממערך השיקולים לעשות מאמץ עילאי כדי לנסות לאסוף את בני יאנוב לדורותיהם לאזכרה.

שטייטא המשמעות היא לא רק בקונוטציה הלשונית שלה "בני העיר שלי" אלא הרבה מעבר לכך, אני זוכרת את אמי אומרת "אר איז מיין שטיטשא", ואני יודעת

שהיא התכוונה לומר הוא חלק מהמשפחה שלי.

יש לי את המשפחה הגרעינית שלי, אבל יש לי את המשפחה המורחבת שלי והם השטייטשא שלי.

ואכן המילה הזו פשוט ניקרה בי מספר שנים ובדיבור הפנימי שלי ביני לבין עצמי אמרתי הגיע היום שבו עלינו להתאסף כל השטיטשא ולארגן במשותף אזכרה.

ואם מדברים של השטיטל אי אפשר שלא להזכיר את הביילא גאס שם שזכרתי משנות ילדותי המוקדמות, שאימא הייתה מספרת בערגה על הבית שגרו בביילא גאס, והנה כשאני מתכוננת לאזכרה ומתקשרים לחברים ומתברר שרבים מהחברים והיושבים כאן גרו בביילא גאס, כשהתחלתי לקרוא את ספר של משה המר שכתב  שמשפחתו גרה בבילא עיני דמעו והרגשתי שנה פגשתי שכן, ואח"כ שקראתי את ספרו של שייע שגם הוא גר בבילא גאס הרגשתי שהנה אני הולכת להיפגש עם שכנים וותיקים או יותר נכון עם בני משפחה.

וכשקראתי בחומר ארכיוני ששלחו לי ידידי הפולנים, התברר שבבילא התגוררו למעלה מ – 40 – משפחות יהודיות שברובן היו אורטודכסים.

ומה עם בית הכנסת של משה מיארס ומה עם סבא שמיל ינובר סוחר התבואה ועוד ועוד ועוד.והסיבה העיקרית שהנחתה אותי שחייבים אבל חייבים לערוך אזכרה היא הסיפור האישי שמלווה אותי מאז שנות נעורי ואינו מרפה והוא שוכן דרך קבע בליבי – באחד הימים כשהייתי נערה צעירה, אימא ז"ל ביקשה שאעזור לה באחד ממטלות הבית, ואני זוכרת שאמרתי לה כמו כל נערה מתבגרת שקצת מורדת לפעמים, "אח"כ, עוד מעט, לא עכשיו – ופתאום משום מקום הרימה אימא את קולה ואמרה: "פרובס איך טרפ לייבן, פרובס אין נישט פקרובן צסמן מיט מיי דווידל"

בטוחה שאיני צריכה לתרגם וגם בתרגום זה לא ישמע אותו דבר, - אז לא הבנתי מה היא רוצה ממני, מי זה דוודל, איך שמו נכנס להתנגדותי לעזור בניקוי הבית, ועברו שנים והבנתי כמה סבל אימא עברה שלא הצליחה להעלות לארץ את אחיה הקטן שהייתה קשורה אליו כל – כך, ואשר תמיד התגאתה בו שלמד בישיבת חכמי לובלין, וכולם אמרו עליו שהוא נועד לגדולות, להיות רב ומורה בישראל.

 

 

 

 

 

הסתייע בידי ונסעתי לפולין לפני כ – 5 חודשים והגעתי ללובלין ושם בכניסה לישיבת חכמי לובלין בנוכחות כל חברי המשלחת לשמחתי גם עם משפחתי, דיברתי אל דוד'ל והבטחתי לו שאנחנו לא נשכח אותו ונעשה את כל המאמצים שדוד אונגר הי"ד לא ישכח, ובהכנות לאזכרה בשיחות מרתקות עם שייע גוטליב הוא סיפר לי שהיה בחברותא עם דודל בבית המדרש, ולא פלא שאימא הייתה שולחת אותי ל.....

שלא אשכח לומר שאני הבת ....

אני מספרת את הסיפור האישי שלי, אולם אני יודעת שהוא מהווה דגם לכל אחד ואחד מאיתנו שיושב כאן שרבים מבני משפחתו נספו בשואה, ולפעמים חשב וחושב היכן, היכן נזכיר ונספר על בני משפחתנו שהושמדו ונכחדו בשואה.

וע"פ ההיענות הגדולה של כל החברים היושבים על הרצון העז לעזור שהערב הזה יקרום עור וגידים, אני מבינה שעשינו הים את הדבר הנכון והחשוב כל – כך לקיים את האזכרה.

כדי לקבל חיזור על חשיבות קיום האזכרה יש לפני מסמך שהעבירה לי בלהה בתו של אריה פפריקכן (ובהזדמנות זו חייבת להודות לבלהה על עזרתה הרבה במסירת חלק גדול של הארכיון של אבא בליווי מסמכים אותנטיים ותמונות) מוקרן במצגת שנשלח בשנת 66 לחברים –

 

לקרוא את ההתחלה –

 

בקול הקורא הזה שנשלח לכל יוצאי העיירה ע"י וועד הארגון יש תאור מתומצת מאוד של החיים שהיו בני משפחותינו בעיירה מאות בשנים.

קראתי גם בספריהם של משה המר ושל שייע גוטליב את הווי החיים בעיירה שפוט עולם ומלואו, מלימודי החדר, בית המדרש, שבתות וחגים, על השוק – הרינק מארק, על המקצועות, על מוסדות הלימוד, על תנועות הנוער, על השאיפה לעליה לארץ, על חיי רוח עשירים, קיבלתי דפים מצולמים של ספרות תורנית ענפה שנכתבה ע"י בני יאנוב, וכל זה נעלם באבחה אחת, היה ואיננו.

ועל זה חובתנו המוסרית והערכית להנציח את קהילת יאנוב הקדושה ואת כל יהודיה – משפחותינו שנספו.

 

לפני שאסיים ונמשיך בתוכניתנו אני רוצה להראות לכך שני מסמכים מאוד מרגשים, האחד – מסמך שנשאר אצל בלהה ניר שהוא כבר מרופט ומתפורר, ובו נחמיה שעירא – כותב בכתב אצלנו זעירא – כותב בכתב ידו ואני מוסיפה הרועד את שמות בני המשפחה, שכנים, חברים, ידידים, מלמדים ורבנים, שהכיר מבני העיירה ונספו.

ומסמך נוסף שנמצא בארכיון של אריה, רשימה ידנית של כל הנספים מבני העיירה, ראו כמה דפים יש כאן פשוט הידיים רועדות מלהחזיר את הניירות המצריבות והמתפוררות.

זה מסמך שיש לשומרו לדורות, ובראש הרשימה נמצאת סבתי.

 

 

 

אני רוצה לסיים בהקרנת תמונה אחת שמסכמת את כל הסיפור כולו – זאת תמונה שקיבלתי מבלהה בתו של אריה וכתוב שם – הסתכלו עליה היטב היא צולמה בשנת 1927 בעיר בבילא גורה – ביער הלבן בל"ג בעומר לרגל חגיגות הכרזת בלפור – כל בני הנוער מכל המפלגות והתנועות יצאו לחגוג, ניסיתי לספור יש שם בערך כ – 300 – נער נערה, ובשורה התחתונה של התמונה כתוב אף אחד לא נשאר (לקרוא פעמיים).

 

אז לזכרם ולהנצחתם של הנערים האלה ילדי יאנוב, ולזכרם של בני המשפחות שלנו שאינם שנכרתו ע"י הכורת הנאצי ימ"ה אנחנו נמצאים כאן.

 

עכשיו החלק החשוב – תודות:

 

הגיעו אלינו שני אורחים חשובים שגם הם מתחברים למושג שטייטל והם שכנים יקרים שלנו ובאו לכבד אותנו, אחד הוא ישראל בראון יו"ר העיירה בולגוראי, שלרבים מאיתנו היו שם משפחות והיו נוסעים לבקר, מאוד קרובה אלינו, מקום הולדתו של הסופר היידי הידוע בכל פרס נובל בשביס זינגר.

והידיד השני הוא יחיאל נרקיס חבר בוועד טומשוב לובלסקי שהוא חבר יקר שפעיל מאוד בארגון הגג של כל הארגונים של פולין.

אני אבקש אותם אח"כ לומר מספר מילים.

 

ובסוף המון אבל המון תודה לכולם שבלי עזרתכם הערב הזה לא היה נערך, על גיוס השמות והחברים, על שליחת התמונות, על האכפתיות, על ההזדמנות, על הנכונות לשיתוף פעולה במיוחד של בני הדור השני והשלישי, על ההירתמות להצלחת הערב, הערב הזה לא היה קיים ללא העזרה הרבה שקיבלתי.

 

ועכשיו לסדר הערב שהוא מאוד מגוון ומיוחד, תהייה לנו סדרת שירים עם דוד פרדי וכמובן יליד פולטוסק עם מדליקי הנרות בסיפורי חיים והישרדות, עם תזמורת ועוד.

 

נתחיל עם השיר "הבט בשמיים וראה".