מיין שטעטעל יאנוב-לובלסקי 

דוד פרידמן

 

דוד נולד בשנת 1926, האם ברכה לבית הונגפס והאב שלמה פרידמן שעבד "בוורפר"

בית חרושת לבירה, היו לדוד 2 אחיות שרה וביילה ואח זליג.

למד בחדר ברח' זמוז'קה שהיה ליד חנות של מונופול הסיגריות קורון, בגיל 7 למד בבית ספר כללי והיו שם גילויי אנטישמיות אצל הילדים הגויים שזרקו אבנים.

ב – 1 – בספטמבר 1939 אביו היה בלודג', אביו עבד במחסן כי לא מצא עבודה ביאנוב.

דוד היה אצלו וביקש לחזור הביתה בתחילת המלחמה.

הגיעו לדבלין אחרי הפצצה בתחנת הרכבת, דוד קפץ מהרכבת כדי לחפש את אחיותיו וקצין פולני עצר אותו לכמה שעות באשמת ריגול כי עשה סימנים בידיו כדי למצוא את אחיותיו.

אחרי הפצצת הרכבת הגיעו עם עגלה ללובלין וביום חמישי הגיעו ליאנוב, וביום שישי היתה הפצצה גדולה על יאנוב ורבים נהרגו, לדברי דוד המשיכו לכפר ושם שודדי התנפלו עליהם וצעקו עליהם בנדיטים והם הצליחו להודפם.

המשיכו בנדודיהם הגיעו לבז'וזה 25 ק"מ מלובלין, התגורר שם אח האם, שכרו דירה והדוד חפש את הכסף שהחביא בעליית הגג, וגילה פירורים כי העכברים כרסמו את הכסף, והאחות התחפשה לגויה, נסעה ללובלין, נכנסה לבנק והביאה לדוד כסף

 

ערב ראש השנה היתה הרגשה כבדה שהנה עלול לקרות משהו, לקראת ערב בהיותם בכפר ראו עשן סמיך מכיוון יאנוב, היתה הפצצה נוראית כל העיר הופצצה.

התחילו בנדודים, באחד הכפרים התנפלו עליהם שודדים ודוד קפץ מהחלון וצעק בנדיטים והם ברחו.

בהמשך הגיעו לבז'וזה 25 ק"מ מלובלין ומשם התחבאו בתוך אסם בכפר ליד בלז'ץ, לפני הכניסה למחנה העובדים באו לחתוך את הקש ועם הקלשונים גילו אחד מהם, חיכו עד שהחשיך האב נתן להם להתרחץ ותפו"א, ואז הגיעו למחנה, תפקידם היה לנקות את בית המטבחיים, בחוץ ראה משאית עם ברזנטים מורדים והבין שמשהו רע הולך להתרחש.

הציע לכולם לברוח, לקח את חפירה וברח לשדה חיטה עם גבעולים, ושומע יריות מכיון בלז'ץ, חוזר לבלז'ץ ותפסו שם 600 צעירים למיידוק.

 

הגרמנים הקיפו את העיר, הלך לבית הכנסת, חלץ נעליים ורץ לשדה, הגיע לבית קברות פולני ושם ראה אותו אוקרינאי עם ברט שחור ורובה, התחנן לפניו שלא יוכה בו, ונתן לו את הכסף שהיה ברשותו.

אמו ברכה חלקה את מעט הזלוטי שהיו לה בין הילדים ואת הכסף הזה נתן לאוקראני שדרש ממנו ללכת לקנות לו סיגריות, ואז התחיל לרוץ בזיג זג והאוקרני יורה בו ומחטיא.

בורח לטחנת קמח, מנה להתחבא, מגרשים אותו, בורח לגן וכך נשכב בין הערוגות, רואה אותו בחורה הקוטפת את הירקות, נבהלת, מגיע גבר ובפולנית אומר "נערי אל תפחד" אבל תעזוב את המקום בגינה, ראה רגלי גרמני, הקב"ה שמע את תפילותיו והגרמני לא ראה אותו, כשהחשיך הלך לכיוון הבית.

היודנרייט בגטו בלזץ, לא היה אוכל וכל אחד היה צריך לדאוג לעצמו – יצא מוקדם בבוקר קנה 6 לחמים, מכרו 5 לחמים ואחד היה בשבילו ובשביל אחיו.

בבוקר ראה דמויות במסדרונות, נתן צעקה זליג תציל את עצמך, הגרמני ירה, זרק את הלחמים והשאיר להם אחד ורץ לשדה, הוציאו אז 200 ילדים כולל זליג ואחיו וירו בהם.

 

 

 

 

8/5/1943 –

 

היתה סלקציה של נשים, הוציאו תינוקות וזרקו לערימה, דחפו את כולם לבית הכנסת, נתנו אתים שיחפרו בור, שמעו את מכונות הירייה, כיסו את הבור, התרומם מרוב הגופות.

 

והגויים עומדים בחוץ מוכנים עם עגלות וסוסים לקחת את השלל מהגופות

בוונכלווד ברגן בלזן – הגיעו בלילה ראו הרים חשבו שאולי הם הרים אבל הם היו גבעות של גופות.

מוקדם בבוקר נגש לקרון נגש לקרון הרכבת ששם היו הפרודוקטים של הגרמנים, לקח להם ושמר במכנסיים, וכל יום אכל פרור, ביום ה – 8 – הרגיש שלא נשאר פרור, נשאר שוכב על הדרג באפיסת כוחות.

שומע רעש יורד מהדרגש ורואה שיריונות של האנגלים – השחרור הגיע, הפשיטו אותם בתוך בניני הצבא הגרמני, גלגלו בשמיכה, השכיבו במיטה ושכב שם 13 ימים ערום בתוך השמיכה.

אנשים פרצו למחסני הצבא הגרמני וגנבו בגדים.

דצמבר 1946 – עולה לארץ וכשבדרך יש "חניית ביניים" בקפריסין.