מיין שטעטעל יאנוב-לובלסקי 

ינוב לובלסקי - משה המר – נר שישי

סיפור השרדות

 

הכל התחיל ב – 1 בספטמבר 1939 – עד אז היינו משפחה רגילה,

שחיה בעיירה ינוב לובילסקי במשך דורות.משפחתי מנתה זוג הורים,

אבא אברום צ'פלי ואמא חנה, אחותי הבוגרת ממני ב– 3 שנים

מרים, ואחותי הצעירה ממני נחמה ב – 4 – שנים,

ואני עצמי בן – 10 – והיו עוד דודים

ודודות בני ובנות דודים קרובים ורחוקים, משפחה מאוד ענפה,

שמנו ביחד כ – 40 איש ופתאום הכל קרס והשתנה.

 

היה זה ביום שישי ה – 1 – בספטמבר 1939 כאשר היטלר פלש לפולין,

כבר באותו יום שישי עיירתנו הופצצה מהאוויר ובשבוע שלאחר מכן,

ביום שלישי הופצצה שנית. בשתי ההפצצות האלה נהרגו כ – 300 איש, למזלנו,

ממשפחתי לא היו בין ההרוגים האלה.

כתוצאה מההפצצה רוב בתי העיירה שהיו בנויים עץ ובצפיפות נהרסו ונשרפו, למעלה

מ-80% ביניהם גם ביתנו.

האוכלוסייה שבתיהם נפגעו, חלקם הקטן מצאו מגורים אצל משפחות וחברים שבתיהם

שארו עומדים על תילם, וכן כ – 300 איש מצאו מחסה בבית הכנסת שגם הוא נשאר שלם,

 אבל רובה של האוכלוסייה התפזרו לעיירות סמוכות ולכפרים בסביבה.

 

משפחתנו מצאה דירת חדר בכפר גודז'ישוב במרחק כ – 8 ק"מ מהעיירה והתמקמנו שם.

במשך הזמן הגיעו לכפר סבי, סבתי ודודי שגרו בעיירה רודניק שבגליציה, וכן הגיעו לכפר

חברת ילדות של אימי גם היא ילידת ינוב בשם הנלה עם 4 בניה, אליהם הצטרף נער בשם

מוטק חבר של אחד הבנים (אני מציין זאת כי בהמשך יש לזה משמעות).

 

ציפינו לעבור את המלחמה בשלום ולחזור לעיירה ולבנות מחדש את ביתנו,

אולם עד מהרה

ציפיות אלה נגוזו והאמת העגומה טפחה על פנינו.

אנשי ה – אס – אס, החולצות השחורות היו עוברים בעיירות ובכפרים ועורכים צייד אדם,

הם תפסו יהודים ברחוב ורוצחים אותם במקום,

או שאוספים אותם ומביאים אותם למקום כלשהו,

מצווים עליהם לחפור בור, יורים בהם וטומנים אותם בקבר אחים.

יום אחד הביאו קבוצת יהודים מהעיירות והכפרים בסביבה

כ – 250-300 איש לבית העלמין בעיירה, ירו בהם וקברו אותם בקבר אחים.

רציחות אלה לא פסחו גם על משפחתי, בוקר אחד סבא שלי שהיה איש מאוד דתי,

יצא מוקדם לתפילת שחרית, בבית אחד התושבים שהיה אצלו ספר תורה,

ביציאתו מהבית תפסו אותו הרוצחים, חתכו את זקנו בכידון, ציוו עליו להתעטף בטלית וירו בו.

סבתי ששמעה את תחנוניו של סבא, יצאה מהבית וביקשה שיניחו לסבא, ירו גם בה.

אלה היו הקורבנות הראשונים של משפחתנו, אבל לא האחרונים.

 

אבל גם במצב זה לא הניחו לנו לחיות, ובשנת - 1942 - ערב החגים

פורסם הצו של היודנרייך, כלומר, על כל היהודים לעזוב את מקום מגוריהם,

ולפי הציווי הם יוסעו לגטאות בערים הגדולות ושם יהיו בין היהודים בגטו.

יהודי העיירה שלנו והסביבה נצטוו להגיע לעיירה השכנה זקילוקוב

ולהתייצב שם בתחנת הרכבת שם, ומשם יוסעו לגטאות.

 

הידיעות על מחנות ההשמדה טרם הגיעו אלינו,

אבל כן ידענו עת הוצאות להורג המוניים, זה אם זה ע"י רצח וע"י שירו,

ואם על ידי המתה בדרכים אחרות.

רוב יהודית הסביבה וכן חלק מתושבי הכפר גודז'ינוב החליטו להישמע לצוו וללכת לזקילוקוב,

שבסופו של דבר התברר, שמשם למחנה ההשמדה בילז'יץ.

 

 

 

 

אבא שלי והדוד שלי ועוד כמה יהודים, ביניהם חנהלה ושלושת בניה

(אחד מהם נפטר ממחלת הטיפוס) החליטו לא להישמע לצוו

ולמצוא מסתור באחד היערות שבסביבה.

ארזנו את מה שניתן לארוז, שיאפשר לנו את השהייה ביער,

יתר הדברים פיזרנו בין האיכרים בכפר, שסמכנו עליהם שבשעת הצורך

נוכל לקבלם בחזרה ויצאנו ליער.

 

הימים ימי סתיו, והחורף בשער ואי אפשר לשהות בחוץ,

החורף בטמפרטורה של 20 מעלות מינוס, והשלגים המגיעים לגובה רב,

לכן צריך לחפור מחפורות ולהיכנס מתחת לאדמה ולמצוא בהם הגנה,

 

הן מפני מזג האוויר הקשה והן מקום מסתור בפני חורשי רעתנו.

חפרנו והתמקמנו וקווינו לעבור את החורף בשלום.

חשבנו שהיער יתן לנו בטחון כלשהוא בפני הנאצים,

כי הם פחדו להיכנס לתוך היערות שבהם פעלו הפרטיזנים, אבל האסון בא מצד אחר לגמרי.

יום אחד הופיעו מספר פולנים חמושים ברובים ומקלעים,

לא היו אלה לוחמי חופש פרטיזנים, אלא קבוצת פושעים שברחו מפני החוק והסתתרו ביערות,

קראו להם קבוצת קלבסי על שם מהניג הכנופיה.

 

הם אספו את כל הגברים מגיל 15 ומעלה (אני הייתי בן 13)

ואמרו לנו הם לוקחים אותם למקום שבו הם יאומנו בנשק ויבצעו מטווח,

ולאחר מכן יציידו אותם בנשק שיוכלו להגן על עצמם ועל משפחותיהם.

ביניהם היה אבי, דודי, שלושת הבנים של חנהלה, אחד מת ממחלת הטיפוס, ועוד אחרים.

הם עזבו את המקום והלכו.

כעבור כמה זמן שמענו הדי יריות, היינו בטוחים שאלה היריות של המטווח, ועוד מעט כולם יחזרו.

עברו שעתיים, הגיע הערב, ואף אחד לא חזר.

התחלנו לדאוג כי אבא לא היה משאיר את המשפחה בלילה לבד ביער.

עבר הלילה ואף אחד לא הגיע, לבסוף התברר לנו שהיריות שנשמעו היו רציחתם של כל הגברים.

וכך נשארו ללא אבי, ללא ראש משפחה.

 

אימי פחדה להישאר ביער, שמא יחזרו אנשי הכנופיה ויחסלו גם אותנו,

היא החליטה לחזור לכפר ולחפש מסתור אצל אחד הכפריים.

לאחר חיפושים מצאנו איכרה אחת אלמנה, שתמורת תשלום הייתה מוכנה להסתיר אותנו.

היא בנתה בתוך ערימת הקש בעליית הגג של הרפת כוך בגודל 80X2X2,

שאפשר היה לשכב או לשבת אבל אי אפשר לעמוד.

התארגנו במקום בתנאים לא תנאים, אבל זה היה יותר טוב מאשר ביער.

אימי ואחותי הגדולה היו יורדות מדי פעם בלילות,

ואילו אני ואחותי הקטנה נשארנו כל הזמן בתוך הכוך הזה כך זה נמשך – 5 – חודשים.

 

פתאום בערב אחד בחודש פברואר, בשעה לא מקובלת לביקור האיכרה במחבוא,

הגיעה האיכרה ואמרה לאימי, אברמובה קחי את הילדים ועזבו מיד את המקום,

כי הגיעו ידיעות שהגרמנים עומדים לפשוט על הכפר לחיפוש אחרי יהודים מסתתרים,

ואם ימצאו אותכם גורלכם נחרץ למוות, וגם גורלי לא יהיה אחר.

 

 

 

בלית ברירה הולכים בחזרה ליער, בלילה בחשיכה ירדנו מהמחבוא

והתחלנו ללכת לכיוון היער,

ביער הייתה משפחת זלברמן שגם הם הגיעו מגיטו וורשה,

 וחשבנו להגיע אליהם ולהצטרף למחפורת.

אנחנו מתחילים ללכת, שלג יורד, פתאום אני מרגיש שרגלי לא נושאות אותי,

הישיבה הממושכת פגעה בשרירי רגלי, בכל זאת נגררתי בעזרת אחותי מניה,

ולאחר שעות רבות הגענו למחפורת, נענינו בשלילה ובצדק.

הצפיפות במחפורת הייתה כל – כך גדולה שאי אפשר היה להכניס בן אדם אחד,

ובוודאי שלא ארבעה אנשים.

לחפור מחפורת חדשה אי אפשר האדמה קפואה כמו אבן וגם אין לנו הכלים לכך,

ונשארנו אובדי עצות.

 

בקרחת היער, לא רחוק מהמחפורות, הייתה בקתה מבודדת שבה גרה איכרה אחת

ולה משק קטן,

אימי החליטה ללכת לשם ולנסות לשכנע את האיכרה לשכן אותנו בבקתתה.

היא הגיעה לשם ניסתה לדבר על ליבה,

שתסכים להכניסנו אליה הביתה תמורת תשלום המעט שעוד היה לנו (תכשיטים בעיקר)

ובגמר המלחמה נפצה אותה ביד רחבה.

האיכרה לא הסכימה, זה מסוכן מדי עבורי אמרה,

אימי שהייתה על סף ייאוש התחילה לדבר על מצפונה ואמרה – הנה את אישה מאמינה,

בעוד הרבה שנים שתגיעי לשמיים ותצטרכי לתת דין וחשבון על מעשיך בעולם הזה,

תעמוד בפניך כתב אישום חמור, כי בסירובך להכניס אותנו

לביתך את גוזרת מוות לאישה ושלוש ילדים,

כי זה למעשה התוצאה שתהייה לסירובך.

כנראה שנימוק זה פעל, והיא הסכימה לחלוק איתנו את בקתתה.

 

התמקמנו בתנאים מאוד נוחים, והתחלנו לחיות את חיינו מחדש,

כאשר הגיע האביב והשלגים הפשירו,

היינו הולכים למחפורות ביער של משפחת זילברמן לשבת "שבת אחים גם יחד"

ולהתעדכן על מה קורה.

 

יום אחד בימים ערב פסח, יום אביבי, שמש זורחת ואנחנו הולכים למחפורות,

אימי רצתה להתייעץ עם אביו של שמאי איך עוברים את חג הפסח מבלי לחטוא באכילת חמץ,

  כולם יושבים בחוץ ומתחממים בשמש החמימה,

אחותי נחמה השתעממה וחזרה לבקתה,אימי עסקה בסריגה.

 

פתאום שומעים יריות וצעקות בגרמנית,

אימי צעקה קינדרלך אנטלמפט... והיא עצמה התחילה לברוח לכיוון מסוים,

אני התחלתי לברוח לכוון הבקתה, שם הייתה החמה.

תוך כדי בריחתי שמעתי יריות, הפניתי את מבטי לאחור וראיתי שחייל גרמני מכוון אלי את רובהו,

אבל לא נפגעתי, הגעתי לבקתה לקחתי את נחמה וברחנו לכיוון אחר של היער,

בחשש שמא יגיעו בעקבותיי לבקתה.

חיכינו עד שיחשיך, חזרנו לבקתה אולי מישהו הגיע לחפש אותנו, אבל אף אחד לא הגיע.

עבר הלילה ואף אחד לא הגיע.

בבוקר החלטנו ללכת לכיוון המחפורות, אולי שם יוודא לנו מה עלה בגורלם של אימי ואחותי.

בדרך פגשנו את מותק והוא סיפר לנו את הסיפור, הוא היה במחפורת של משפחת זילברמן,

כאשר הגרמנים הגיעו, הם הציבו מקלעים על מורדות הוואדי

וציוו לכולם לצאת מהמחפורות עם הידיים על הראש ולהתרכז בתחתית הוואדי.

 

 

 

 

 

אז הם בחרו את שמאי ועוד נערה אחת ולקחו אותם למחנה העבודה בבודזין,

את היתר ביניהם אביו של שמאי, אשתו ושתי בנות פעוטות רצחו במקום.

מותק עצמו הצליח לברוח והוא סיפר שראה את אימי בורחת ליער,

ואילו את אחותי לא ראה, אבל הוא חושב ששמע צעקה מהמחפורת

 והוא חושב שזאת הייתה אחותי,

 

כי לאחר שרובם יצאו מהמחפורת עברו הגרמנים בין המחפורות ירו לתוכם וזרקו רימונים,

לוודא שאם מישהו מסתתר שם הוא ימצא את מותו.

 

נכנסנו למחפורת ומצאתי את אחותי ללא רוח חיים,

יצאתי החוצה והתחלתי ללכת לכיוון בריחתה של אימי, ולא רחוק משם מצאתי כדור צמר,

שחוט ממנו נמשך,

וכעבור מספר מטרים מצאתי את אימי ללא רוח חיים, כאשר המסרגות עדיין בידיה.

 

עכשיו הכל כבר ברור, נשארנו לבד, אני, נער בן 14 ואחותי בת 10, מה עושים? לאן פונים?

הרגשתי שעול כבד מוטל על כתפי הצעירות.

לא רק שעלי לדאוג לעצמי, אלא שיש לי גם אחריות לגורלה של אחותי הצעירה.

במצב כזה אתה מגיע לידי ייאוש וחושב להיכנע, שאין עוד טעם להמשיך ולהלחם,

כן ממילא בסופו של דבר גורלי יהיה כגורל יקירי שנרצחו,

אבל האחריות על אחותי נסכה בי כוח להמשיך להלחם ולא להיכנע.

 

התייעצתי עם מותק מה לעשות, איך להמשיך מכאן, ואז הוא אומר,

אני המבוגר כאן אני בן 18 ואני לוקח אתכם תחת חסותי,

ומה שיהיה איתי יהיה איתכם, הוא הציע שנלך לחנהלה,

שמסתתרת אצל האיכר בכפר ונתייעץ איתה איך ממשיכים.

הגענו לשם בסתר, וכאשר ראתה אותנו נדהמה,

כי האיכר אמר לה שהגרמנים פשטו על היער, והרגו את כל היהודים שהיו שם.

ואז היא אמרה, אני את בני משפחתי איבדתי,

ולא נשארה כל תוחלת לחיים שלי, היום יש לי יעד חדש בחיים, להיות האימא שלכם.

במקום מחבואה לא היה מקום עבורנו, ולכן החלטנו לחזור שוב ליער בפעם השלישית.

יצאנו ליער, חפרנו מחפורת, התארגנו והתחלנו לחיות את חיינו עד כמה שאפשר.

עד שיום אחד הופיע איכר – מפקד מכבי אש בכפר,

התחיל להכות בגרזן על גג המחפורת במטרה למוטט אותה עלינו ולקבור אותנו חיים.

יצאנו החוצה והתחלנו להתחנן בפניו שיניחנו לנפשנו,

ואז הוא ציוה עלינו לעלות על עגלתו ושהוא עומד לקחת אותנו

 להסגיר אותנו לגסטאפו בעיירה.

לשאלתנו למה?

תשובתו הייתה כי אתם היהודים הבאתם עלינו את כל האסונות וחוץ מזה,

על כל יהודי שאני אסגיר אקבל עבורו ק"ג סוכר וליטר שמן,

ואתם ארבעה וזה הרבה – זה היה מחיר חייו של יהודי.

 

לאחר ויכוחים, בקשות ותחינות, הסכים להניח לנו לנפשנו,

אבל ציווה עלינו לעזוב את המקום, כי כאשר יחזור

 למחרת הוא לא יהיה לבד ולא נוכל יותר להתחמק ממנו.

ארזנו את כל מה שניתן לארוז וחזרנו לכפר.

חנהלה חזרה לאיכר שקודם הסתתרה אצלו, ואילו אנחנו,

מותק, נחמה ואני מצאנו מקום אצל איכרים שהיו מוכנים להסתיר אותנו לכלכל אותנו.

 

 

 

 

הימים ימי תחילת נסיגת הצבא הגרמני מהחזית הרוסית,

והאווירה בכפר יותר ליברלית ומוכנים לסייע לנו.

כעבור עוד מספר חודשים, בחודש אוגוסט 44,

הגיע הצבא האדם לכפר, ואנחנו נשמנו לרווחה.

היינו מאושרים שהנה הסיוט נגמר,

אבל האושר היה מהול בעצב ובכאב על כך שיקירנו לא זכו להגיע לרגע זה.

התכנסנו ביחד שרידי שלוש המשפחות לטכס עצה, מה עושים?

לאן ממשיכים?

תוך כדי הגיע האיכר שחנהלה הסתתרה אצלו

ואמר לה "גברת תיקחי את הילדים ותעזבו מיד את הכפר,

כי אנשי הכנופיה שרצחה את יקירכם, עומדים להגיע לכפר ולחפש אחריכם,

כי הם לא רוצים להשאיר עדים למה שהם עוללו.

 

עזבנו הכל והלכנו לעיירה, שם פגשנו קצין יהודי בצבא הרוסי,

שאמר לנו, שבעיירה קרשניק מתקבצים יהודים ששרדו, אולי תמצאו גם מישהו ממשפחותיכם.

 

יצאנו ברגל, בדרך תפסנו טרמפ על עגלה והגענו לקרשניק,

אבל לא מצאנו אף אחד ממשפחותינו,

כך שמתוך משפחה שמנתה כ – 40 נפש נותרנו רק אחותי ואנוכי.

במשך הזמן הצטרף אלינו שמאי זילברמן שהצליח

לברוח ממחנה בודזין וכך יצרנו משפחה של 5 אנשים, שרידי 4 משפחות.

 

בשנת 48/49 עלינו לארץ לא לפני שהייתי שנה בקפריסין,

אני הצטרפתי לקיבוץ, נחמה עם חברת נוער גם היא הגיעה לקיבוץ.

הקמנו משפחה, נולדו לי ילדים ונכדים, כך גם לנחמה.

אני חושב שעצם התקומה וההשתקמות,

זוהי הנחמה הגדולה ביוצר אל אף הכל, לא יכלו לנו.