top of page

עדות של מרים מישקיט ליברמן

מרים ליברמן – לבית מישקיט

ועוייזר מישקיט.

אני מרים בת שלמה זלמן ואיטל'ה לבית לוסטרין, נולדתי ביאנוב לובסקי בשנת 1927, כל משפחת מישקיט גרו בבית אחד עם סבא וסבתא, שלושה אחים של אבי ז"ל ואחות, ובכלל זה היו עוד – 14 – ילדים, הסבא והסבתא נפטרו לפני המלחמה מהם נשארנו רק אני ושני אחי עוזר ומונה, עלינו ארצה שנה לפני המלחמה ב – 1938, ומכל הילדים שרד בן האחות של אבא.

בשנת 1933 התארגנה קבוצה של יהודים מהסביבה הקרובה שהיו ציונים ורובם חברי המזרחי לעלות לארץ, הרי יכלו רק באופן בלתי לגאלי כי האנגלים לא נתנו  סרטפיקטים לעליה.

המהלך לא היה קל והמסע נמשך יותר מחצי שנה עם שהייה ארוכה באתונה, כך שאנחנו עם אימא והילדים נשארנו במשך – 4 – שנים כשאבא לא אתנו.

האוניה הרעועה עם המעפילים הגיע לסוריה ערבי העביר אותם את הגבול לארץ.

כשהם היו בים לא היה קשר עם אבא, וכשקיבלנו את המברק: "שלום, זלמן, ת"א"

יכולנו לנשום לרווחה.

במשך ארבעת השנים שכל הגברים היו לבד בארץ הפגינו בפני המוסדות הלאומיים וגם לפני הקונסוליה הבריטית לאחוד משפחות, לבסוף קיבלו את ההיתרים, אבל בתנאי שהם עוזבים את הארץ, וישלחו להם את הסרטיפיקטים.

אבי החליט במקום לנסוע למדינה ערבית קרובה כמו כאלה שהגיעו לירדן ולמצרים, החליט לחזור לפולין ולהיפגש עם המשפחה.

הפגישה הייתה מאוד מרגשת להיפגש עם כל המשפחה.

בארץ עבד אבא עבודה פיזית קשה, ושם ביאנוב חיו חיי מסחר, עלתה מחשבה בליבו להישאר בפולין ולא לחזור לארץ בגלל העבודה הפיזית הקשה.

ביום חמישי בעיירה ברינק היה יום שוק, אבי יצא לפגוש מכרים גויים שסחר אתם ולשכן בדירה שלנו הייתה מכולת, עמדו – 2 – צופים עם פלקט והיה כתוב

"כל אחד לשלו, ולא לקנות אצל היהודים".

מ ההכרזה הזו אבי הזדעזע, נכנס הביתה חיוור ובו ברגע החליט כאן אני לא נשאר, אימא לא הייתה לבצע את הרעיון מהיום להיום ומאחר שהסרטפיקט היה אצל אבא הוא חזר לארץ עוד לפנינו, נשארנו עוד כמה שבועות עד שאימא גמרה לסדר את כל הסידורים ונסענו לארץ – הגענו לארץ בנובמבר 1938.

חוויות של ילדות שלי מיאנוב – בבית הספר בכתה היינו 5-6 בנות יהודיות בכתה ג'.

נכנסה המורה לכיתה... אמרה יהודיות לסוף, והלכנו לסוף הכתה וישבנו.

לעומת זאת, יש מורה שכתבה בספר הזיכרונות "שאהיה שמחה ומאושרת כמו היום, שאת עוזבת חומות ביה"ס ואת הארץ שלנו".

חברה מכיתתי כתבה לי: "תחיי כל כך הרבה ותזכי לאותו הרגע עד שיגרשו מהארץ את הפלשתיני האחרון" – 22/7/1938.

בת דודה כותבת:

"תאהבי אלוהים, תאהבי את כל הלאום שלך, פלשתינה ציון כחול לבן".

חזרתי לפני זמן קצר מאוד מביקור ביאנוב העיירה עלובה, מכוערת בעיני, שום סימן של יהודי שגר שם במרכז העיר היכן שהיה הפלימב (משאבת מים) מצבה קטנה לזכר הפולנים שנרצחו, זיהיתי את בית המדרש, וראיתי את סבתי עומדת בחלון ומתפללת, זה הספיק לי מיאנוב עד כולם, לא רוצה לראותה יותר.

נשאתי בשנת 1946 לפני קום המדינה, צעירה הייתי ויפיפייה בעלי ישראל ליברמן ז"ל היה אוהב ציון והמדינה שהשתחרר בגלל מחלתו מהמילואים בכה כילד קטן.

נולדו לנו – 3 – ילדים, זכינו ל – 10 נדים, ואני זכיתי עתה ל – 30 - נינים.

נכדי הבכור רב סרן במילואים בשריון, יצא למשלחת לפולין כשהוא היה במיידניק צלצל אלי לבית החולים ואמר "סבתא עכשיו תשמעי את ההמנון שלנו במיידניק", אמרתי את "היזכור"שרנו  את ההמנון כשלמעלה מטס שלל חיל האוויר, אין לנו משהו יותר יקר ממדינתנו ותפקידנו לשמור עליה.

bottom of page